בשל היעדר אמצעים, וכל דרך אחרת לממן את הבריאות הפיזית והנפשית שלי, הרי אני מתחילה טיפול יחיד במינו, בו אני אשחק הן את תפקיד המטפל והן את תפקיד המטופל/החולה/המעורער/המסכן.....המשתקם/ המצליח/המנצח???
אתחיל ואומר, שזהו ניסיון ראשון שלי בסוג כזה של טיפול, עד עכשיו העדפתי לשלם כסף לחכמים ממני...אבל אם גם הם לא עזרו, אז למה שאני לא אנסה בעצמי. במידה ואצליח, יהיה זה לא רק נס, אלא גם חומר למחשבה לכל אלה שהחליטו שאין מרפא, לכל אלה שאיבדו את התקווה ברפואה הקונבנציונאלית, אך לא מצאו אותה גם ברפואה האלטרנטיבית, לכל אלה ששתו צמחים, ענדו צמידים, דקרו מחטים, מתחו שרירים, הקישו על מירידיאנים, אכלו אורז, ותוך כדי כך דמיינו את עצמם "במקום בטוח".
ואם לא- .....נו מילא....
מן הראוי שאתחיל, כפי שלא פעם אני רואה שכותבים בירחונים ברפואה הטבעית ב"סיפור מקרה", ומכיוון שהנושא החשוב שדחף אותי לכתוב את כל הדברים האלה הוא לא אחר אלא- אני, גם הסיפור יהיה עליי.
אני בת 28, גרה בתל אביב, עם חבר, עובדת בעבודה משרדית מורטת עצבים. כל אלה כמובן לא באמת קשורים למצבי הבריאותי והנפשי...אני כבר עכשיו שומעת את כל החכמים שצועקים לי: "זה הכול בגלל הלחץ", "תחליפי עבודה", "תתחתני", "תביאי ילדים", "תעברי לגור בכפר" ועוד תרופות פלא כאלה ואחרות, שמטרתן לשנות את אורח החיים שלי. אני רוצה להגיב, ראשית השינויים הללו לא כ"כ קלים לביצוע, ושנית, כמה שנחמד זה יכול להישמע, אבל אני לא ממש בטוחה שלהראות לכל מי שרק מעוניין לראות את אלבום החתונה שלי, להסתובב עם עוד בן אדם בתוכי (והפעם מדובר בבן אדם אמיתי, ולא חבר דמיוני, אישיות נוספת, או כל דבר אחר), ואחר כך לחתל, להאכיל, ולדאוג לו למשך שארית חיי, ואפילו הלחלוב פרות ולהשקות צמחים, לא חושבת שזה יפיג את כל המתחים בחיים שלי. בכלל, אני לא מבינה איך אפשר לטעון שלהתחתן ולהביא ילדים זו דרך לפתרון בעיות. באמת?!? זה מה שיהפוך את החיים שלי לקלים ורגועים יותר? תסלחו לי אבל משהו בהגיון הזה לא מסתדר לי.
שלא תיפול טעות, חיים בכפר? אני ממש יכולה לדמיין את עצמי, מתעוררת בבוקר, לובשת חלוק משי ארוך לבן, מרתיחה מים, יוצאת לגינה וקוטפת נענע, יושבת בגינה וקוראת ספר בעודי לוגמת את חליטת התה שזה עתה הכנתי לעצמי. לא, אין שום פסול בתמונה הזו, פרט ל...אולי הופעה לא נאותה בחלוק בחצר הבית שלי, אבל אני מניחה שהגינה שלי תהיה מוגנת מעיני זרים בגדרות גבוהים של צמחייה. ברור לי שזה עדיף, לעומת הבוקר התל אביבי האופייני שאני חווה מידי יום: מזנקת מהמיטה עם הצלצול השמונה עשר של השעון המעורר, מתרחצת, מתלבשת, דוחפת סיגריה לפה, ורצה במורד המדרגות כדי לא לפספס את מונית השירות שזה עתה נצנצה אליי באחוריים הצהובים שלה, לוקחת נשימה עמוקה, ושואפת את כל הפיח של המכוניות. לאחר המתנה של כ- 10 דקות מגיעה מונית השירות המיוחלת, ואני עושה את מאמצי לעלות ולשבת מבלי להיפגע מהדלת הנטרקת על רגלי בכל הכוח, מקיטורי הנהג "עלי, עלי" ומהזכוכית האחורית אליה אני מועפת עם תזוזתו הפתאומית של הרכב. אני מתיישבת במונית ומעבירה כסף לנהג...,"לאן זה?" ..."לרמת גן", "לאן?"..."לרמת גן" "לאן החמישים???" "לרמת גן!!!" צועקים עוד 3 אנשים מלבדי, וזה עדיין לא גורם לנהג להוריד את הווליום בקשר. וזה רק החצי שעה הראשונה של היום שלי.
אני יכולה להמשיך ולספר על כל היום, על הדרך לעבודה, על העבודה עצמה, על המלחמה המתמדת ללכת הביתה בשעה סבירה, על הניסיון הנואש להגיע בזמן לפילאטיס, על הזחילה הביתה, על הארוחה הכבדה עליה אני מתנפלת אחרי יום שלם בו אני מרגישה שאני מורעבת למוות... נו ברור שזה לא עושה טוב. ועדיין, אני חושבת שאם לא מצאתי דרך להרגיש טוב בחיים שיש לי, סביר ששינוי החיים עדיין לא ישנה אותי.
אז כך, כמו שאמרתי, תל אביב, עבודה משרדית לחוצה, מחסור תמידי בכסף, לא הייתי בחופשה נורמאלית כבר כמה שנים, ויש לי מחלת קניות, נעבוד עם מה שיש...
הצעד הראשון בדרך לחיים מלאי בריאות, הוא להפסיק לעשן. ואכן כך עשיתי, מסתבר שגם אני, אחרי 13 שנים של צריכת ניקוטין מתמדת, מסוגלת להפסיק לעשן!
כן עשיתי זאת בעזרת תרופת הפלא בשם "צ'מפקס", מה שלא לקחתי בחשבון זה את כאבי הבטן שהחמירו כתוצאה מהשימוש בתרופה.
אחרי כמה חודשים של ריאות נקיות מעשן, הפסקתי עם התרופה, אך כאבי הבטן לא עברו.
מה שכן הפך לנחלת העבר זה חיי הזוגיות שלי...(מישהו דיבר על חתונה? ) מה שהוביל אותי בחזרה לעישון...
או קי, לא נורא, נופלים וקמים, נופלים וקמים, אני אומרת לעצמי ומנסה להשתכנע, ולהאמין שזה היה רק ניסיון ראשון.
